top of page

סיפורו של מ

חלק מהשבוע שלי אני מעביר בקופת חולים כללית. לקח לי קצת זמן, אבל היום אני מאד מאד אוהב להיות שם. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא העובדה שאני פוגש שם אנשים שכנראה לא הייתי פוגש בסיטואציות אחרות. מכל האוכלוסיות הללו – האוכלוסייה האהובה עלי היא זקנים. אנשים בני 80 פלוס, שרוב החיים מאחוריהם.

במהלך השנתיים האחרונות פגשתי רבים מהם. עם חלקם עברתי תהליך ארוך ומשמעותי של היכרות וסיפורים, קשרים אישיים כולל ארוחות ערב ומפגשים משותפים. חברות. ובמהלך הזמן הזה גם תהיתי מתי זה יקרה בפעם הראשונה.


והשבוע, זה קרה. נפטר לי מטופל. הוא היה בשנות ה-80 המאוחרות. בדרך כלל שמטופל לא מגיע לטיפול, אחת המזכירות מתקשרת לבדוק מה איתו, אך בגלל היחסים הקרובים ביננו, התקשרתי אליו ישירות. ברגע ששמעתי קול אחר בטלפון, הבנתי שמשהו קרה. בדרך למונית נפל על הגב ולאחר יומיים זה נגמר, סיפר לי הבן שלו. זיעה קרה שטפה את כל גופי, ובמשך 2 דקות מצאתי את עצמי במצב אבסורדי בו הבן, שרק הרגע איבד את אביו מנחם אותי. דברנו במשך כמה דקות וספרתי לו עד כמה מעניין וכיפי היה לי לבלות עם אבא שלו, ושהיה לנו קשר מאד משמעותי בשנה וחצי האחרונות. כל שבוע, 45 דקות, היינו נפגשים ומתקשקשים על החיים. הוא היה מספר לי כמה יפות הבנות בקבלה, ועל החיים שלו בצעירותו, היה מביא לי שוקולדים וממתקים, ואפילו תכננו ללכת לאכול אצל שמעון מרקים בכרמל לפני שהגיעה הקורונה ושינתה את התכניות שלנו.


יש משהו מיוחד בחברה האלה. הם צנועים ונחמדים, ובעיקר מלאי הכרת תודה. הם לא מצפים שתפתור להם את כל הבעיות. כל מה שהם רוצים הרבה פעמים זה מגע אוהב ואוזן קשבת, ואם אפשר גם להקל את הכאב בברכיים ובגב מה טוב. יש להם המון מה לספר אבל לא תמיד למי לספר את זה. לפעמים זה מאד מורגש שהגב כואב, אבל הלב יותר.


הם מסתובבים פה ביננו, לפעמים בדממה מוחלטת ובשקיפות גדולה. הם הסבים והסבתות שלנו, ומגיע להם שנאהב אותם, שנשאל לשלומם ונשמע מה יש להם להגיד. אם זה בגלל שגם אנחנו נהייה שם פעם, ואם בגלל שזה פשוט מה שנכון.


מוקדש לזכרו של מ




9 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários

Avaliado com 0 de 5 estrelas.
Ainda sem avaliações

Adicione uma avaliação
bottom of page