top of page

חיינו בצל הקורונה

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה. צהריים ואתם בעבודה, בדיוק בהפסקה. בין ביס לקריאה של מאמר אתם מבטיחים לחברה שעובדת אתכם שתקפצו להביא לה שוקולד מריר מהסופר. ואז הודעה בווטסאפ. ואתם מזפזפים עם העיניים על אותיות שהופכות למילים שמרכיבות משפטים ומקבלות משמעות. נחשפתם לחולה קורונה.


בהתחלה אתם יושבים וחושבים מה עושים עם המשך היום, מספרים למטופלים? מקפידים הקפדת יתר על מסיכה? ואז אחרי עוד כמה רגעים אתם מבינים שאתם בדרך הביתה, עדיף בדרך הארוכה של הנוף, כי אתם יודעים שלא תראו אותו שוב בשבועיים הקרובים. ולאט לאט ההבנה נופלת עליכם ואתם מסתכלים ימינה ושמאלה כלא מאמינים. כל החיים שיקרו לנו. אמרו לנו שלא משנה מה יקרה, יש דבר אחד שאי אפשר לעצור. אז מסתבר שאפשר. כמו שעון ישן ששבק חיים, כמו בטרייה שמחליקה באקרובטיות ממקומה. עצרו לי את הזמן. לשבועיים.


"רק מי שהיה מאד קרוב (תרגל במזרן שליד) או ישב בסמוך זקוק לבידוד, כל השאר - זהירות כרגיל…" זו ההודעה שהתקבלה ממשרד הבריאות. ואני עדיין בדרכי הביתה, ודואג שתהייה הכי ארוכה שאפשר. לוקח עוד עיקול בדרך, בצעדים קטנים ואיטיים, ועם מסיכה, גם על האף בשבוע הכי חם בשנה על החוף של תל אביב. אין דוחה מזה. הפכתי למצורע ואף אחד מסביבי אפילו לא יודע.

ובדרך הארוכה עולות שאלות קיומיות אוטומטיות - אבל למה דווקא אני? ומי ישלם לי על השבועיים האלה - הרי אני עצמאי ואף אחד לא דואג לי? ומה על השבוע הבא? שבוע שכולל הופעה של היהודים(כןכן, ב2020), מסיבת טבע אחרי חצי שנה של יובש וסופש ארוך ומפנק במיוחד בצימר למעלות הכנרת, התחלת קורס קרניו, מ.ר.י שנדחה ל2025 ועוד כל כך הרבה דברים?

בדרך עוד עולות בי מחשבות לנסות לכופף את החוקים, להצהיר שאולי בעצם זה לא היה בשלישי אלא כמה ימים לפני כן, ואז מרים טלפון לאירית ומספר לה שבחסות החוק היא וג'וזי מגורשות מהבית. והנה אני לבד לגמרי במשך שבועיים. בבידוד.


זה מדהים כמה שאנחנו רגילים לחשוב מנקודת מבט של קורבן, ומהוויתו היומיומית של ההרגל, שלפעמים אנחנו מפספסים את הנקודה. הזמן עצר. מלכת. אין עבודה. אין לימודים. 24 שעות כפול 14 של כלום. זמן ריק. ופתאום מתחילה לחלחל בי ההבנה שאני במטריקס. היקום בא ואומר לי, קח את הזמן, ועצב אותו כרצונך. נפלה בחלקי הזדמנות נדירה לעצור הכל, ולהסתכל לרגע על כל זה מהצד. לבחון בצורה עמוקה את המציאות והקיום שבחרתי לעצמי.


אם היית זוכה במיליון דולר, מה היית עושה איתם? שאלה שאנחנו שואלים את עצמינו מדי פעם. אז בעצם, במובנים רבים זמן הוא מיליון דולר, ואני הרגע זכיתי בו. ועכשיו הגיע שעתי הגדולה. מה אני עושה איתו?


בתמונה: הספר המצויין של עמית נויפלד - היסטוריה של מהירות - סופר מומלץ לבידוד ואפילו יותר לחיים עצמם


8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פחד

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
No ratings yet

Add a rating
bottom of page