top of page

הבלוג החדש שלי - ולהתחלה מההתחלה - איך מצאתי את עצמי מעסה?


הסיפור שלי מתחיל אי שם בשלהי 2016. ששי בערב, הייתי בבית הוריי ומתוך שעמום נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לשוטט באתרי טיסות, הרי בדיוק התפטרתי מהעבודה ולא חסר לי זמן פנוי, אז אולי אקפוץ לאיזה סופש פה באזור. חצי שעה לאחר מכן, אני יוצא מהחדר בפרצוף מופתע ומודיע לכל הנוכחים שיש לי כרטיס ל-3 חודשים להודו. ובעצם, למה לא? הרי עזבתי את ההוסטל, אין לי שום תכניות לעתיד, ולהודו גם כך יש מקום חם ומיוחד בלב שלי מהסיבוב הקודם. פתאום החלו לעלות בי זכרונות של מראות וצבעים, ואיתם ההרגשה המשכרת הזו של חופש מוחלט לעשות כל דבר שארצה.


הסיבוב הקודם בהודו, 10 שנים קודם לכן, היה מהחוויות המשמעותיות בחיי. ילד בן 22 שרק הרגע יצא מחודש של לחימה בלבנון, וגילה לראשונה את הניחוח המשכר של הנוודות והחופש המוחלט. לפתע החלה לחלחל בי ההבנה, כי נסיעה ארוכה כל כך למקום קסום ומיוחד כל כך טומנת בחובה הזדמנות לחשבון נפש ולערעור על מקומי הפיזי והנפשי בעולם, ובראשן התמודדות עם אחת השאלות הבוערות שהעסיקו אותי, הגשמה עצמית.


הרי כולנו מכירים את התחושה הזו. האם אנחנו במקום הנכון? במקצוע הנכון? מוקפים באנשים שבאמת אנחנו מעוניינים להיות לצדם?

במשך שנים, חשתי שהיחסים שלי ושל עולם התעסוקה אינם רומן מוצלח במיוחד. כלומר, זה לא שסבלתי, רב הזמן, בצורה מיוחדת מהקיום ומהדברים השונים שעשיתי, אבל אהבה גדולה לא הייתה שם. הרומן הכפוי ביננו היה מאולץ עד כדי כך, עד שהתחלתי לתהות האם עלי לשנות את הפרדיגמה דרכה אני מסתכל על העולם. אולי עלי לקבל כעובדה מוגמרת שנגזר עלי להעביר את רוב יומי במקום שלא ממש מעניין אותי, מאתגר אותי ועושה לי טוב, רק כדי שאוכל לחזור הביתה ולחפש את העניין שלי בחיים במקום אחר. אולי בספורט, בהתנדבות או במקום רנדומלי אחר.


ושלא תבינו לא נכון. ניסיתי המון, קורות החיים שלי דומים לסניף גדול של מקס סטוק. יש שם הכל, ושום דבר לא מחזיק יותר מכמה חודשים. גיננתי, בניתי והרסתי. הסתובבתי בשדות וספרתי עלים עם לפטופ ביד, העברתי את זמני בלב ים על אסדת גז, וחזרתי ליבשה על מנת לשמש כמחנך כיתה של י"בטניקים סוררים. עבדתי עם תיירים בהוסטל ואפילו מצאתי את עצמי רב עם הורים מתוסכלים על קרוסלה. במקרה הטוב שרדתי שנה, רב הזמן, פחות...


את הודו השנייה פגשתי מבוגר ובוגר יותר, אך להפתעתי הרבה, גם מבולבל יותר. חודש וחצי לתוך הטיול מצאתי את עצמי בפעם הראשונה מתהלך ברחובות אמפי בהתקף חרדה. חרדה מאנשים, חרדה מהאור, חרדה על זה שכל מה שתכננתי שיקרה הולך הפוך. רע לי, לבד לי ואני לא יודע איך לצאת מזה. הסתגרתי 7 ימים בחדר, בידיעה שהויפאסאנה אליה נרשמתי מבעוד מועד היא הסיכוי האחרון. אם גם שם נמשך הסבל, יאללה הביתה. מיציתי.


הויפאסנה היא בעצמה סיפור גדול ושלם, אך במשפט אחד, קבלתי מפתח, פתאום ראיתי אור בקצה המנהרה, והבנתי שאם רק אמשיך ללכת לכיווונו, הכל יהיה בסדר. את הקורס סיימתי בהתרוממות רוח גדולה, אך תהיתי לעצמי איך התחושה המופלאה הזו והתובנות עמן יצאתי, יורידו את עצמן לקרקע וילבשו פן פרקטי. והתשובות, בדרכו המיוחדת והעקלקלה של היקום, לא איחרו לבוא. לכבוד הולדתי, ובזכות כאבי הגב שהורישה לי הויפאסנה, החלטתי לפנק את עצמי בעיסוי. יום לאחר מכן, אני מוצא את עצמי נשכב על מיטה, ושליח אלוהים בדמות בחור הודי קטנטן מתחיל למרוח עלי שמן. 5 דקות לתוך העיסוי, ושנייה לפני שאני נרדם ומתחיל לנחור, פתאום זה הכה בי. עיסוי. זה בשבילי. זה אני.


כאילו כל המציאות שקדמה לאותו רגע התרחשה בחיים מקבילים של אדם אחר. בלי בלבול, וללא אילוץ ומאמץ. מכירים את זה שצריך לנסות לחייך בכוח? לאלץ את עצמכם לעשות משהו? ואז קורה משהו אחר, ואתם פשוט מחייכים, עם הלב, מבפנים, כאילו אין שום דבר אחר בעולם? אז כזה. באותה עצמה של חוסר ודאות ובלבול שהנעתי את עצמי בעולם עד לאותו רגע, הגיעה הקונטרה המושלמת עם עצמה ברורה וחד משמעית שהנה, הבית זה כאן.


בהפתעה גמורה התחלתי למנות לעצמי את היתרונות והחסרונות של המסר האלוהי שקבלתי זה הרגע. למה כן היה לי ברור. למה לא? זמן וכסף, לא סיבה מספיק טובה לא לעשות משהו. יצאתי מהטיפול בשוק גמור ובידיעה ברורה שהחיים שלי הרגע השתנו.

חזרתי לחדרי, וספרתי כל מה שהרגע קרה לחברתי האנה, ובעידודה שבוע מאוחר יותר כבר התחלתי את קורס העיסוי הראשון שלי, עיסוי יוגה אירוודה. היום אני כבר לא זוכר ממנו הרבה, מלבד העובדה שהוא צעק בקול לכל מי שרצה לשמוע, ובעיקר לעצמי, הגעת הביתה!


היום, 3 וחצי שנים לאחר אותו רגע מכונן, אין שום ספק שהמציאות שאותה הכרתי השתנתה. מסטודנט בזוי שהעביר תואר בלי להגיע לקורסים שלמים באוניברסיטה, לחנון שמוציא מאות שקלים באובססיביות כל חודש על כל פיסת מידע חדשה בנוגע לגוף. חדוות הידע והלמידה מקיפה ומעשירה אותי, עשרות קשרים חדשים שנרקמו וכמות דומה של קשרים שהתהדקו והכל בזכות הבית. והתגלית הכי גדולה? שעבודה, יכולה להיות הכל חוץ מעבודה. גיליתי, שהגעתי הביתה. אל תוותרו על שלכם.


בתמונה: אני, מגלה עולם חדש.




15 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פחד

bottom of page